למה אנחנו בעצם מנסים “לענות” את המחממים של חדרי האמבטיה שלנו
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, שינויים קיצוניים בטמפרטורה, ואדי מים שחודרים לכל סדק קטן.
רוב המחממים לא נהרסים בגלל שהרכיב החימומי שלהם נהרס – בדרך כלל זה המארז או החוטים שלהם שלא מסוגלים לעמוד ברמת הלחות הגבוהה.
בדיקת “חדר האדים”
כדי לוודא שהמחממים האלה אכן יחזיקו מעמד, אנחנו מכניסים אותם לחדר שמחקה את תנאי האדים של שנים רבות של שימוש בחדרי אמבטיה – אבל כל זה קורה בתוך מספר שבועות בלבד.
הסיבה? הלחות היא דבר ערמומי – היא מוצאת את הסדקים הקטנים בחלקי המחממים. כשהלחות פוגעת בחלקים האלו, היא מתחילה לפגוע בנקודות המגע שלהם.
אם לא נטפל בזה עכשיו, המחמם עלול להיהרס מוקדם מדי, או במקרה הגרוע ביותר – לגרום לקצר חשמלי.
חיפוש אחר נקודות החולשה
אנחנו שומרים על רמת חום ולחות גבוהה עד שמשהו נהרס. אנחנו מחפשים “חדירה של לחות” – כלומר, כשהלחות יוצרת מעין “גשר חשמלי” במקומות שבהם אין צורך בכך.
אנחנו גם עוקבים בקפידה אחר החלקים המחזירים את האור – אם הם מאבדים את הברק שלהם בגלל קורוזיה, המחמם כבר לא יכול לתפקד כראוי.
יש לנו חוק פשוט: אם המנורה נהרסת לאחר 500 שעות בחדר הבדיקות שלנו, היא לעולם לא תחזיק מעמד שני חורפים בחדר האמבטיה שלכם.
האיזון הנכון
אולי תחשבו, “פשוט נאטום את כל המכשיר בפלסטיק!”
אבל יש בעיה – אם נשתמש בחומרי אטימה חזקים מדי, החום יישאר בתוך המכשיר. זה עלול לגרום להרס של המכשיר מהר יותר.
לכן אנחנו משקיעים הרבה זמן בשיפור העיצוב של המכשירים. אנחנו רוצים שהמכשיר יהיה סגור מספיק כדי שהמים לא יחדרו, אך גם פתוח מספיק כדי שהמכשיר יוכל לנשום.
אנחנו לא אוהבים להמר על כמה זמן המכשיר יחזיק מעמד. אנחנו מעדיפים להרוס מאה מכשירים במעבדה שלנו, מאשר שאחד מהם יכשל אחרי שכבר הותקן בחדר האמבטיה שלכם.